אני רוצה להיות מסוגל להסתכל לה שוב בעיניים. ליישר מבט ולדעת שאין לי מה להסתיר. אני אוכל את הלב, אבל זה לא יעזור ובטוח לא ישכנע אותה שאני מתחרט.
אני רוצה לומר לה שהיא עדיין היחידה, שהכול כבר נגמר ובכלל לא אהבתי את "ההיא", אבל אין לי אומץ, כי אני יודע שאני אשם וששום תירוץ לא יהיה מספיק כדי לא לשבור לה את הלב.
אני יכול לנסות לומר שהיה לי תקופה חרא, שרציתי להרוג את עצמי כי כבר לא יכולתי לסבול את מה שהולך בעבודה, שלא היה בינינו מספיק אינטימיות בזמן האחרון כי העבודה החדשה שלה פשוט גרמה לה לשכוח אותי.
אני יכול, אבל אני יודע שעדיין היא תכעס. יש לה זכות- במיוחד כי אני מתכוון להישאר איתה.
אבל מה לעשות שהרוסייה ההיא הצילה אותי מהתאבדות ולתקופה קצרה חזרתי להיות צעיר ורענן. לרגע שכחתי הכל. אפילו את העובדה שאני לא אדם כזה, שאני לא יכול לעשות את זה לאישה התומכת שלי- האימא של הילדים שלי.
ועכשיו, כשחזרתי לחיים, אני רוצה להחזיר את מעט התמימות שהיתה בינינו ולהרגיש נקי. אבל אני לא וזה מה שאוכל אותי.
ועוד יותר- שאני לא יכול לומר לה את זה!